איתמר מאד אוהב בדיחות.
רצה הגורל, והוא זכה באמא שרחוקה מלהיות סטנדאפיסטית ובהחלט לא מכירה בדיחות שמתאימות לגיל 5, אז העליתי שאלה קטנה ותמימה בקבוצת אמהות בפייס וקיוויתי להרחיב את ארסנל הבדיחות העגום שלי בכמה בדיחות קרש.
להפתעתי, כמעט 500 אמהות עפו על הפוסט הזה.
אמהות רבות כתבו המון בדיחות קורעות ומשובחות תואמות גיל גובה מטר ואמהות רבות כתבו כמה הן מודות על הפוסט, שתפו שהן פשוט קוראות וצוחקות. מישהי אפילו כתבה שבמקום לנוח אחרי שהבת הקטנה הלכה לישון, היא ובן זוגה ישבו, קראו בדיחות והתגלגלו מצחוק.
כל זה מבדיחות לילדים, כן? בסגנון- "כרובית וכרוב התחתנו, ועכשיו הם כרובי משפחה"
כן. כאלו.
זה הזכיר לי כמה הנפש שלנו זקוקה ונהנית מהפוגות פשוטות. להיות, לחייך, לצחוק. להתחבר לחלק הילדי שלנו. עד כמה אנחנו בעצם משתוקקים לחזור לטבעיות הזו.
יש משהו מרפא כ"כ ביכולת להתחבר לחלק הזה שבתוכנו. החלק שיכול להתגלגל מצחוק מבדיחת קרש, שיכול להתמסר לרגע של שטות.
אולי זה בדיוק מה שהנפש שלנו צריכה לפעמים - לא עוד תובנה עמוקה, לא עוד ניתוח מורכב של המציאות או הומור מתוחכם של סיינפלד או לואי סי. קי. , אלא רק את היכולת הפשוטה להיות, לצחוק, לשחרר. להרשות לעצמנו להיות קצת ילדים שוב, אפילו לרגע.
ואולי זו בדיוק הסיבה שאיתמרי שלי כל כך אוהב בדיחות. כי הוא חי וזוכר את מה שאנחנו לפעמים שוכחים, שלפעמים הדבר הכי חשוב הוא פשוט לעצור את המרוץ והמולת החיים, ופשוט ליהנות מהקסם שבדברים הקטנים.
コメント